:: wikimiki.org ::

סוכות

סוכות

סוכות הוא חג מקראי הנחוג במשך שבעה ימים, החל מט"ו בתשרי. החג השלישי בשלוש הרגלים. נקרא גם חג האסיף. בזמן שבית המקדש היה קיים היו העם עולים לרגל לירושלים. מקור השם סוכות הוא מהמילה העברית סוכה. שהיא משורש ס.כ.כ שהוא הגג של הסוכה.

דיני החג

עברית
- ארבעת המינים :לקיחת ארבעה מיני צמחים: לולב (השדרה המרכזית של הדקל), אתרוג (ממשפחת פירות ההדר), שלושה הדסים ושתי ערבות (ערבי נחל), ולברך עליהם בכל יום מימי החג, חוץ מביום השבת. נטילת ארבעת המינים היא כדי לשמוח עם הטבע, ולהודות לאלוהים על האסיף. :דרשנים שונים סיפקו הסברים רבים לשאלה מדוע נבחרו דוקא ארבעת המינים הללו. יש שראו בהם סמל לאנשים השונים בעם ישראל לפי תכונותיו של כל מין. הטעם מציין תורה והריח - מעשים טובים, כך שהאתרוג, בעל הטעם והריח, מסמל אדם שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, והערבה, חסרת הטעם וחסרת הריח, מסמלת אדם שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים. ההדס בעל הריח מסמל את אלו שיש בהם מעשים טובים אך אין בהם תורה, והלולב שתמריו הם בעלי טעם, מסמל את אלו עם תורה, אך ללא מעשים טובים. יש שראו בארבעת המינים דמיון לאברי הגוף (עמוד שדרה, עיניים, פה ולב) שכולם נכנעים לאלוהים. יש שראו בהם כעין כלי מלחמה (לולב = חרב, אתרוג = אבן קלע), שנועדו להילחם כנגד הרע.
- ישיבה בסוכה שבת :בניית סוכה, שהיא דירת ארעי, שהגג שלה יהיה מסכך. יש בסוכה דינים שונים ורבים לגבי תהליך בנייתה, גודלה, מספר וצורת הדפנות, סוג הסכך וצורת סידורו. דיני הסוכה מפורטים ב"מסכת סוכה" שבסדר "מועד", השני מבין שישה סדרי משנה. המצווה היא לגור בסוכה ממש: לאכול, לשבת ואף לישון, כל שבעת ימי החג. הסוכה נחשבת לתחום שיש בו קדושה, ונהוג להתייחס אליה בהתאם, ודבר זה בא לידי ביטוי במספר הלכות. עיקר המצוה של הסוכה הוא, שגג של סכך העשוי מן הצומח יבדיל בין האדם לבין השמים ויגונן עליו, ולכן אסור לבנות סוכה מתחת לבנין או עץ, וצילתה חייבת להיות מרובה מחמתה, בעוד שישנה פחות הקפדה על הדפנות. :נוהגים לקשט את הסוכה בכל מיני קישוטים, תמונות, והם נקראים בלשון חז"ל "נויי סוכה". רבים נוהגים להזמין לסוכה את שבעת האושפיזין (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד) כל אחד מהם ביום אחר מימי החג לפי הסדר, אברהם ביום הראשון וכן הלאה.
- הושענות :על פי המסורת היהודית, בבית המקדש בימי חג הסוכות היו מבקשים בקשות שנקראו "הושענות" - ביטוי שנוצר מהמילים "הושע נא" עליהן חוזרים בסוף כל בקשה. כיום ישנם פיוטים אותם אומרים המתפללים בבית הכנסת, תוך כדי הקפת הבימה המרכזית עם ארבעת המינים בידיהם.
- הושענה רבה :ביום האחרון של חול המועד סוכות נוהגים להרבות בבקשות ה"הושענות", ועל כן הוא נקרא "הושענה רבה". כמו כן, מקיימים בו מנהג נוסף, והוא "חיבוט ערבה" - אוגדים יחד חמש ענפי ערבה, וחובטים אותם על הקרקע. מקורו של מנהג זה הוא הטענה שהושענה רבה הוא היום האחרון שבו ניתן לתקן את מה שנגזר על האדם בראש השנה ויום כיפור, ורצונו להראות לריבונו של עולם כי, בשל החרטה על מעשיו הרעים, נפשו חבוטה כמו ענפי הערבה. מסיבה זו יש הנוהגים להשאר ערים כל ליל הושענה רבה - כלומר הלילה שלפני הושענה רבה - ולהקדישו ללימוד תורה (בדומה לליל חג השבועות).
- שמחת בית השואבה :בזמן שהיה קיים בית המקדש היו נוהגים לנסך מים על המזבח בכל ימי חג הסוכות, כהודאה ובקשה על ירידת הגשם. טקס הניסוך היה מלווה בחגיגה גדולה שבה היו רוקדים ומנגנים בכל מיני כלים מוזיקליים. בתלמוד מסופר ששמחת בית השואבה היתה גדולה מאוד, עד כדי כך שנאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו." כיום נוהגים לקיים ערבי ניגון וריקוד בלילות של חג הסוכות, כזכר לשמחת בית השואבה המקורית.
- הסהרנה :יוצאי כורדיסטאן נוהגים לחגוג באחד מימי חול המועד של סוכות את חג הסהרנה. (שמשמעותו קשורה למושג "טבע") בחג זה יוצאים אל הטבע, לפיקניק ומפגש המוני, רצוי ליד מקור מים. (נחל או מעין) שבו אוכלים, שותים ורוקדים.

מאפייני החג

כורדיסטאן חג הסוכות נחשב לחג שמח במיוחד, מכיון שנאמרה בו מצוה מיוחדת לשמוח "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" , ובלשון חז"ל הוא נחשב לחג בהא הידיעה. הוא החג שמסיים את השנה החקלאית, ובתקופה זו אוספים את התבואה, ולכן יש בו שמחה. כל האוירה שלו היא מאוד חקלאית: לקיחת ארבעת המינים, היציאה מהבית החוצה וישיבה תחת סכך צמחי . הרב קוק רואה בחג זה יסוד מאזן כנגד הרצינות והעצבות העלולים להיות כרוכים בראש השנה ויום כיפור. מאפיין נוסף הוא הפן האוניברסלי של החג הבא לידי ביטוי בהקרבת שבעים פרים בבית המקדש כנגד שבעים אומות העולם. בהפטרה של היום הראשון קוראים בספר זכריה את החזון על הגויים שבאים לחוג את חג הסוכות בירושלים (זכריה י"ד).

הטעם לחג

פרשנים נחלקו בהסבר הטעם המקראי לחג. יש שהסבירו שהסוכות שהושיב הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים, היו סוכות של ממש (אבן עזרא, רשב"ם), והיו שטענו שהסוכות היו ענני הכבוד האלוהי שהיו סכוכים על ישראל במדבר (אונקלוס, רש"י, רמב"ן). היו הוגי דעות שראו בסוכה סמל למלכות בית דוד שנמשלת לסוכה על פי הנאמר בעמוס (פרק ט יא) "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" ועל פי הנאמר בחז"ל "ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת". (המהר"ל מפראג). ישנם חוקרים שטוענים שחג הסוכות הנחוג כיום הוא גלגול של מנהג חקלאי, שעיקרו הקמת סוכה בשטח החקלאי ערב האסיף וישיבה בה לזמן קצר, וזאת על מנת להגן על התבואה הבשלה מפני מזיקין למיניהם. הדים לכך שסוכה שימשה גם לעבודות חקלאיות ניתן למצוא בישעיהו א 8: "וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן, כְּסֻכָּה בְכָרֶם; כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה".

סוכות בתנ"ך

מצות הסוכות נזכרת במקרא בויקרא פרק כג ובדברים פרק טז בספר מלכים (א פרק יב) מסופר על נסיונותיו של ירבעם בן נבט, מלך ישראל, ליצור חיץ ברור וממשי בין ממלכתו ובין ממלכת יהודה, ולכונן את שלטונו. אחד מצעדיו הבולטים הוא דחייתו של חג הסוכות בחודש, וחגיגתו בט"ו בחשוון, במקום בט"ו בתשרי. אחד ההסברים המוצעים לכך הוא העובדה כי בממלכת ישראל, הצפונית לממלכת יהודה, האקלים קר יותר ולתבואה לוקח זמן רב יותר כדי להבשיל. : (לב) וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ--כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה; וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל, אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה: : (לג) וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי - בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מלבד (מִלִּבּוֹ); וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר: מקור חשוב נוסף בתנ"ך לחג הסוכות הוא בספר נחמיה פרק ח
שם מתואר תהליך התוודעותו של עם ישראל לחוקי התורה, לאחר שהוא שב מגלות בבל ובונה את חומות ירושלים. מעניין שלא מצויין שם אתרוג, אלא עלי זית ועלי עץ שמן, עלים שהיום אנו לא נוהגים לקחת. כמו כן, כתוב שם שלא נעשו סוכות מימי יהושע בן נון ועד היום ההוא. : (יג) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: : (יד) וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: :(טו) וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב: :(טז) וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם: :(יז) וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד: :(יח) וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט:

ראו גם

- הושענא רבה
- שמחת בית השואבה
- סהרנה-חג העדה הכורדית במדינת ישראל.

קישורים חיצוניים

- [http://www.aish.com/hebrewSite/holidays/Sukkot/default.asp מבחר מאמרים בנושא חג הסוכות],באתר [http://www.aish.com/hebrew aish.co.il]
- [http://www.cet.ac.il/main/jump/tishrey/info.asp חג הסוכות חג השמחה] [http://www.cet.ac.il/main/jump/holiday/tishrey01/info.asp חג הסוכות - עליה לרגל] באתר מט"ח
- [http://moreshet.co.il/kahana/SubCat.asp?kod_subject=1300&kod_subjectm=1331 סיפורים ומעשיות לחג הסוכות], מיצירתו של הרב ד"ר ש"ז כהנא - באתר מורשת
- [http://www.jafi.org.il/education/ivrit/corner/sukkot/index.htm סוכות] באתר הסוכנות היהודית
- [http://wind.prohosting.com/yakovn/main_su.htm חג שמח] סוכות באתר [http://wind.prohosting.com/yakovn/"חג שמח" ]
- [http://www.jerusalemshots.com/cat_he100.html תמונות של סוכות בירושלים]
- [http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=150355&sid=16 למה באמת אנחנו יושבים בסוכה?]- במדור התשובות של בלדד השוחי קטגוריה:חגי ישראל
- ja:仮庵の祭り

תשרי

חודש תשרי הוא החודש הראשון בלוח העברי בשנה המתחילה בחודש תשרי, או החודש השביעי בשנה המתחילה בחודש ניסן. חודש תשרי הוא תמיד חודש מלא - בן 30 ימים. ראש חודש תשרי חל בימים שני, שלישי, חמישי או שבת. ככל החודשים גם תשרי קיבל את שמו בגלות בבל, ומקור שמו במילה האכדית 'תשריתו': "התחלה". המופיעה גם בשפה האוגרית, בצורה 'תשרת' (בערבית החודשים אוקטובר ונובמבר נקראים גם "תשרין אלאול" ו"תשרין אלת'אני" - תשרי הראשון ותשרי השני). בתנ"ך, מלבד מספרו (החודש השביעי) קרוי החודש 'ירח האיתנים', למשל: "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בְּיֶרַח הָאֵתָנִים, בֶּחָג, הוּא, הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מלכים א, ח, ב). מזל חודש תשרי הוא מאזניים, מכיוון שחודש זה הוא חודש של חשבון נפש ושקילת החובות מול הזכויות. חודש תשרי הוא החודש העברי העמוס ביותר בחגים. יש בו תערובת של ימי חגים, ימי חול המועד וימי צומות. ישנם שנים שבהם ימי החגים ביחד עם ימי הצומות והשבתות הם יותר מימי החולין שבו. אם נוסיף את ערבי השבתות וערבי החגים, ולעיתים גם גשרים, נקבל חודש שפיריון העבודה בו (אצל יהודים) נמוך ביותר.

ראו גם

- אירועים בחודש תשרי קטגוריה:חודשים עבריים

שלוש רגלים

שלוש הרגלים הוא כינוי לשלושה חגים מקראיים, בהם נהוג היה בקרב עם ישראל לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים ולהביא תרומה מתבואתם ופירותיהם. חגים אלה הם פסח, שבועות וסוכות. שלוש הרגלים נזכרים בספר שמות פרק כג: :(יד) "שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: :(טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: :(טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: :(יז) שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה':" על פי המסורת היהודית:
- בפסח, ישראל יצאו ממצרים והפכו להיות עם עצמאי.
- בשבועות הם קיבלו את התורה בהר סיני.
- סוכות לא חל בתאריך שבו התרחש מאורע היסטורי כלשהו, אלא נחוג כזכר לכל 40 השנה בהן ישבו בנ"י בסוכות במדבר. שלושת חגים אלו הם גם חגים חקלאיים:
- פסח - חג אביב התבואה, שכן אז היא מתבכרת בבישולה.
- שבועות - חג הקציר וחג הביכורים, שבו קוצרים את החיטה וקוטפים את הפירות.
- סוכות - חג אסיף התבואה אל הבית והגורן מפני הגשמים. יש המקבילים חגים אלו לשלושת האירועים בחייו של היחיד:
- פסח - לידה.
- שבועות - בגרות;
- סוכות - חתונה. על פי השנה העברית הקדומה שהיתה מתחילה באביב, פסח מסמל את ההתחלה, תחילת השנה ואביב החיים של האדם (ולכן קוראים בו את שיר השירים), שבועות מסמל את אמצע השנה והחיים (ולכן קוראים בו את מגילת רות), ואילו סוכות את סופה של השנה ואת סוף החיים את הזקנה (ולכן קוראים בו את מגילת קהלת). פסח וסוכות חלים בליל ט"ו של החודש העברי, כאשר הירח במילואו. לעומת זאת שבועות לא נזכר יום מפורש בחודש העברי והוא היום ה-50 ממוצאי החג הראשון של פסח. קטגוריה:חגי ישראל קטגוריה:סוכות קטגוריה:פסח קטגוריה:שבועות

עברית

עברית היא שפה ממשפחת השפות השמיות, הידועה כשפתו של העם היהודי, ואשר ניב מודרני שלה משמש כשפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל.

מקור השם עברית

השם עבר מופיע בתנ"ך כשמו של סבו של אברהם אבינו. המושג "עברי" נזכר בתנ"ך פעמים רבות, אולם שפתם של העברים אינה נקראת עברית. כיום מכנים את שפת התנ"ך "לשון המקרא" (בפי יהודים דתיים: "לשון הקודש") כדי להבדיל אותה מלשון חז"ל המכונה גם "לשון חכמים", שהיא בעצם ניב מאוחר של עברית. המונח כתב עברי מציין בלשונם של חז"ל דווקא את הכתב הארמי על שם "עבר הנהר". הקובץ המפורסם ביותר שנכתב בשפה העברית הוא התנ"ך, אם כי בו עצמו לא נזכר שמה של השפה. עם זאת, במלכים ב' יח, כו, ובישעיהו לו, יא, מסופר כי שליחי חזקיהו המלך מבקשים מרבשקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, לדבר עמם ב"ארמית" ולא ב"יהודית", כדי שהעם (שכנראה לא דיבר ארמית) לא יבין את דבריהם, ונראה שזה היה שמה של השפה, או לפחות שמו של הניב (דיאלקט) שדובר באזור ירושלים.

היסטוריה של השפה העברית

בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. בתקופה מסויימת בימי בית שני או קצת לאחריו (החוקרים חלוקים בשאלה זו) פסקו רוב היהודים מלהשתמש בעברית כבשפת דיבור. מאות שנים לאחר בית שני כאשר חדלו היהודים להשתמש בעברית כבר נכתבו התלמודים בארמית . עם זאת ישנן עדויות שאף במאה ה-8 לספירה שפת הדיבור בטבריה שם פעלו בעלי המסורה הייתה עברית. גם כשהשפה העברית לא שימשה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים יהודים נעשתה לעתים קרובות בעברית. ספרות הלכתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש (למשל ספר ההלכות "צאינה וראינה"), כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו עברית. חיבורים יהודיים בעלי אופי חילוני או לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בעברית, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים" שיועד למשכילי זמנו נכתב בערבית יהודית. עם זאת, "מורה נבוכים", כמו ספרים אחרים בנושאים חילוניים, תורגמו לעברית כשהיה בהם עניין לקהילות יהודיות דוברות שפות אחרות. אחת המשפחות היהודיות המפורסמות שעסקו בתרגום מערבית-יהודית לעברית בימי הביניים היא משפחת אבן תיבון. עד המאה ה-19, ראשית ימי התנועה הציונית, שימשה העברית כשפת כתב בעיקר למטרות דתיות, אבל גם למטרות שונות ומגוונות: פילוסופיה, מדע, רפואה וספרות. מעמדה בקרב היהודים היה דומה למעמדה של השפה הלטינית בקרב הנוצרים במערב אירופה. השפה העברית נכנסה לתנופה מודרנית החל בתנועת ההשכלה היהודית בגרמניה ובמזרח אירופה מסוף המאה ה-18. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ-ישראל. אליעזר בן יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת, ושפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית, וניכרה בו דווקא השפעת הדיבור העברי של מזרח אירופה. עם הקמת שלטון המנדט הבריטי בארץ היא נקבעה כשפה רשמית שלישית לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל היא כבר הייתה לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו. כיום יש כ-6 מיליון דוברי עברית ישראלית, רובם המכריע בישראל. כמחציתם דוברים ילידיים (כלומר, עברית היא שפת-אמם) וכמחציתם משתמשים בעברית כשפה שנייה. עברית היא כיום השפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל, אם כי בנוסף לה יש מעמד רשמי גם לשפה הערבית וכן נעשה שימוש נרחב באנגלית, ברוסית ובשפות נוספות. בעקבות המסורת האירופית, שמקורה בהקמת האקדמיה הצרפתית, קיים גם בישראל גוף רשמי המכתיב תקנים של השפה: האקדמיה ללשון העברית. מוסד זה פועל מכוח חוק, אף על פי שהשפעתו בפועל מוגבלת. מוסד זה עוסק בעיקר בקביעת מונחים חדשים, כללי כתיב וכללי תחביר, המחייבים להלכה את מוסדות המדינה ואת מערכת החינוך הממלכתית. בפועל, חלק גדול מהחלטותיו אינו מתקיים. התפתחות המילונאות השימושית בישראל בשנות ה-90, יצרה מספר מילונים ומאגרי מידע המתעדים את הלשון העברית בפועל, ומשמשים אסמכתאות חלופיות לכללי האקדמיה ללשון העברית.

דיאלקטים בעברית

אין כמעט דיאלקטים אזוריים עבריים. למעשה, השפה הנשמעת בפי דוברים ילידיים זהה כמעט בכל חלקי ישראל. אפשר להבחין בשוני בין הניבים המדוברים בפי עדות יהודיות שונות (אתנולקטים), אולם שוני זה מתבטא בעיקר בפונטיקה, ולא בתחביר או במורפולוגיה. שוני מסוים בתחביר ובמורפולוגיה קיים בין ניבים מעמדיים של השפה (סוציולקטים), אולם שוני זה אינו גדול. ייחודה של העברית המודרנית הוא בכך שהיא משרתת במידה רבה אנשים ששפת אמם שונה. מספר הדוברים הלא-ילידיים משתווה פחות-או-יותר למספר הדוברים הילידיים, והיא אף משמשת לתקשורת בין קבוצות בתוך ישראל שאינן דוברות עברית (למשל, דיונים בכנסת, בבתי המשפט הישראליים וכיוצ"ב מתנהלים בעברית, גם כשכל המתדיינים שייכים לקבוצות שאינן דוברות עברית). כיוון שכך, העברית המודרנית חשופה להשפעה אינטנסיבית של שפות אחרות, כגון ערבית, רוסית, אנגלית ועוד, דבר המשנה אותה בהתמדה, ואף יוצר הבדלים דיאלקטיים בין קבוצות שעשויים להתפתח לדיאלקטים של ממש. בגדה המערבית (יהודה ושומרון) וברצועת עזה העברית היא שפת המינהל, בצד הערבית, המדוברת בקרב רוב האוכלוסייה המקומית. בניגוד לערביי ישראל שלומדים עברית במערכת החינוך מגיל צעיר, ומנהלים את חייהם בשתי השפות במידה כמעט שווה, רוב דוברי הערבית ב"שטחים" שולטים בעברית רק במידה חלקית או שאינם שולטים בה כלל. עם זאת, השפעת העברית על הערבית שבפיהם ניכרת מאוד, בעיקר עקב השימוש הרב במילים שאולות מן העברית. עם התגברות ההגירה של פועלים זרים לישראל נוצר "פידג'ין עברי" שמשמש לתקשורת בין הפועלים לדוברי העברית הישראליים.

הכתב העברי

הכתב העברי מאופיין באלפבית המיוחד לו, הוא כולל 22 אותיות, וסימנים גרפיים נוספים (שהם פיתוחים מאוחרים יחסית) המשמשים בעיקר לציון תנועות. האלפבית המרובע המוכר היום הוא גרסה של הכתב הארמי "הבין-לאומי" של הממלכה הפרסית, והוא החליף (לפי המסורת - על פי החלטה מגבוה של עזרא הסופר) את האלפבית העברי-פניקי המכונה גם "כתב דעץ" שבו נעשה שימוש בממלכת יהודה, בממלכת ישראל וברחבי המזרח הקדום לפני גלות בבל. האלפבית העברי-פניקי לא נעלם כליל, אלא לאחר מרד בר כוכבא. בזמן המרד טבע בר כוכבא מטבעות שנשאו כתובות בכתב זה. כתב זה גם מופיע על מטבעות של מדינת ישראל, למשל על המטבע של שקל חדש אחד. המאפיין החזותי הבולט של הכתב העברי בן ימינו הוא הצורה המרובעת של האותיות. הגופן שמשמש בדרך-כלל בדפוס מכונה שנקרא פרנק ריהל על שם מפתחיו (Frank ו-Rühl), הוא נפוץ מאוד למרות הביקורת על כך שצורת האותיות שלו דומה ולכן מקשה על ההבחנה בין אותיות כגון: א - צ, ג - נ, ב - כ, ו - ז, ח - ת, ר - ד וכו'. בצד הכתב המודפס, הוא הכתב המרובע, קיים גם כתב רהוט שמשמש לכתיבה מהירה. כתב זה מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים. מקורו של כתב זה בקהילות יהודיות אשכנזיות באירופה. סוג אחר של כתב רהוט, שכמעט שאינו נמצא עוד בשימוש, מכונה כתב רש"י ומקורו בקהילות היהודיות הספרדיות. כינויו נובע מן העובדה שהספר הראשון שהודפס בכתב זה היה במקרה פירושו של רש"י. בכתב זה מקובל להדפיס פירושים מסורתיים לתנ"ך ולתלמוד. ניסיונות אחדים להשתמש בכתב הזה גם בהדפסת טקסטים יומיומיים לא עלו יפה, וכיום אין הוא מקובל אלא להדפסת הפירושים המסורתיים. בספרי תנ"ך, ספרי שירה וספרים לילדים מקובל לסמן את התנועות באמצעות ניקוד. סימני הניקוד המקובלים כיום, שמופיעים מתחת לאותיות, מעליהן ובתוכן, הומצאו בטבריה במאה השביעית, ושימשו במקור כאמצעי עזר לקריאת התנ"ך (בעבר התקיימו גם סוגי ניקוד עברי נוספים). חכמי טבריה הוסיפו גם סימנים לטעמי המקרא; סימנים אלה משמשים כסימני פיסוק וכסימנים לאופן הנגינה שבה יש לקרוא את פסוקי התנ"ך. הטעמים מודפסים כיום רק בספרי תנ"ך. בכל טקסט אחר נעשה שימוש בסימני פיסוק שהתפתחו באירופה ומשמשים בכתיבת רוב השפות בעולם.

הגיית העברית

הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה. במאה ה-19, מחדשי השפה העברית שאפו לאמץ את ההגייה היהודית-הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית, והמבטא של שפת יידיש ניכר היטב בעברית המודרנית.

שפות שהושפעו מהעברית

השפעת העברית ניכרת במיוחד בשפות יהודיות.
השפה יידיש ששימשה את הקהילות היהודיות האשכנזיות באירופה, ושמקורה באחד הדיאלקטים של גרמנית, שאלה מילים רבות מעברית (כ-20% מאוצר המילים שלה) והשתמשה בכתב העברי. הכתב העברי של יידיש משתמש בחלק מסימני העיצורים להבעת תנועות, למשל האות ע' משמשת לסימון התנועה e. עם זאת, מילים שאולות מעברית נכתבו על-פי הכתיב המקורי. כך, המילה "אמת" (שנהגית ביידיש emes), נכתבה כך ולא "עמעס". בדיחה נושנה של דוברי יידיש מספרת על כתיבת השם "נח" בשבע שגיאות, כלומר "נאָייעך" במקום "נח". השפה לאדינו (נקראת גם "ספניולית" או "ספרדית יהודית"), שהתפתחה מן הספרדית הקסטליאנית, ושימשה קהילות יהודיות ספרדיות בכל רחבי העולם, שאלה אף היא מילים רבות מן העברית, ונכתבה בכתב העברי, בעיקר ב"כתב רש"י" (אם כי קיימת גם שיטת כתיבה באותיות לטיניות). ערבית יהודית, שפה ששימשה את הקהילות היהודיות באימפריה המוסלמית, בעיקר בצפון אפריקה, ואשר בה נכתבו מורה נבוכים לרמב"ם וחיבורים חשובים נוספים, נכתבה אף היא בכתב העברי. שפות אחרות הושפעו מהעברית בעיקר דרך תרגומי המקרא. המילה "שבת", למשל, נפוצה מאוד בלשונות העולם כשמו של היום השביעי בשבוע, או ככינוי ליום מנוחה. גם שמות עבריים של דמויות מקראיות נפוצים מאוד ברחבי העולם. המילה העברית הנפוצה ביותר בשפות העולם השונות היא "אמן" - מילה המסיימת תפילות, ומבטאת הסכמה לנאמר.

המורפולוגיה של העברית

מאפיין של השפה העברית, כמו שאר השפות השמיות, הוא השורש, שהוא מורפמה, בדרך כלל בת 3-4 אותיות, שממנה נגזרות מילים שיש להן משמעות דומה. את אותיות השורש היה נהוג בעבר לציין באמצעות נקודה בין אות לאות (לדוגמה: כ.ת.ב), אך חוקי הדקדוק כיום קובעים כי בין אותיות השורש יש לפסק במקף (לדוגמה: כ-ת-ב). זאת, מפני שהנקודה מציינת הפסקה ארוכה ואילו המקף מציין קשר של סמיכות (לדוגמה: בית-ספר הוא צירוף סמיכות; אין מדובר ב"בית" נפרד וב"ספר" נפרד, אלא בשם עצם אחד המורכב משתי מילים. כך גם בשורש: האותיות אינן כ, ת, ו-ב אלא שורש אחד רציף בעל משמעות חדשה: כ-ת-ב). השורשים אינם מופיעים בשפה כשלעצמם, אלא רק כמרכיב של מילים, בצירוף מורפמות אחרות. אין הסכמה בין הבלשנים בדבר הממשות של השורש בשפה. יש הטוענים שמדובר בחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של השפה, גם אם הוא מופיע רק בצירוף מורפמות אחרות, ואחרים טוענים שמדובר בהפשטה מדעית, שהדוברים אינם מודעים לה בצורה אינטואיטיבית. רוב הבלשנים מסכימים כי בעבר היו שורשים של שתי אותיות כגון "ב-א" ו"ק-ם" (ע"פ האקדמיה ללשון העברית, השורשים הנ"ל הם ב-ו-א; ק-ו-מ). כמו כן העברית המודרנית יוצרת שורשים של יותר מ-4 אותיות (בעיקר ממילים שאולות), כגון פלרטט, טלגרף. בעברית מודרנית נוצרות מילים ששורשן אינו ברור. למשל, מילים כמו "רמזור" או "מדרחוב" נוצרו בדרך של הֶלְחם-מילים, כך שקשה לקבוע את שורשן. עם זאת, המילה "רמזור" התפתחה לשורש רמז"ר, כמו בביטוי "צומת מרומזר". כמו כן, הקשר הסמנטי בין מילים שנגזרו משורש אחד הוא לפעמים מעורפל. כך למשל, הפעלים "נפל" ו"התנפל" נגזרו מאותו השורש, אולם משמעותן התרחקה מאוד במשך השנים, וכיום אין ביניהן עוד קשר סמנטי. גם הפעלים "פסל" (במובן של פסילה) ו"פיסל" נראים כאילו נגזרו משורש אחד, אולם אין ביניהם קשר סמנטי, כיוון שהאחרון נגזר משורש של העברית המקראית, ואילו הראשון נגזר ממילה ארמית שנכנסה אל העברית בתקופה מאוחרת יותר.

השפה העברית במסורת היהודית

על פי המסורת היהודית עשר המאמרות האלהיות שבהם נברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש. לפי ריה"ל בספרו "הכוזרי" (מאמר שני סעיף ס"ח) השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבה נגלה אלוהים לאדם וחוה (ולכן אדם נגזר מאדמה וחוה מחיים). והם דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל (דור הפלגה). אז התבלבלו הלשונות ונוצרו שפות רבות. אבל עבר המשיך גם אז להשתמש בעברית ולכן נקרא בשם הזה, ומבלבול הלשונות נובע הדימיון של השפות הקדומות לעברית. הרמב"ם מציג נימוק שונה ופשוט יותר להיותה של העברית לשון הקודש. הוא מסביר זאת בכך שאין בשפה מילים מפורשות המתארות דברים הקשורים למין. המהר"ל חולק עליו (נתיב הצניעות פרק ג') ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות, מכיוון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם, לכן אין בה מילים המתארות מיניות ולא להפך.

ראו גם

- תחיית השפה העברית
- גיור תוכנה
- עברית באינטרנט
- בניינים בעברית
- טעמי המקרא
- כתב עברי עתיק
- כתיב עברי
- כתיב חסר ניקוד
- כתיב מלא
- כתיב חסר
- כתיב מנוקד

לקריאה נוספת

- שלמה מורג, עיונים בעברית לדורותיה, הוצאת מאגנס.

קישורים חיצוניים

- [http://hebrew-academy.huji.ac.il/ האתר של האקדמיה ללשון העברית]
- [http://www.safa-ivrit.org/ השפה העברית]
- [http://www.hebreu.org/ השפה העברית לדוברי צרפתית] קטגוריה:שפות קטגוריה:שפות יהודיות קטגוריה:שפות שמיות
- ja:ヘブライ語 ko:히브리어 simple:Hebrew language th:ภาษาฮีบรู

ארבעת המינים

מחזיק את ארבעת המינים במהלך תפילת הלל בחג הסוכות]] ארבעת המינים הם לולב, אתרוג, הדס וערבה, שנטילתם היא אחת ממצוות חג הסוכות. בתורה בספר ויקרא פרק כ"ג פסוק מ' כתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפֹת תמרים, וענף עץ עבת, וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". חז"ל למדו מכאן שמן התורה יש ליטול את ארבעת המינים כל שבעת ימי החג בבית המקדש ("לפני ה' אלהיכם"), ואילו בשאר המקומות יש מצוה ליטול רק ביום הראשון ("ולקחתם לכם ביום הראשון"). עם זאת, לאחר חורבן בית המקדש השני, הרחיבו חז"ל את המצוה ותיקנו ("מדרבנן") שיש ליטול גם מחוץ למקדש כל שבעת הימים, זכר למקדש.

זיהוי המינים

פרי עץ הדר

מדרבנן בתלמוד (מסכת סוכה לה, א) מבואר שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג, ומובאים לכך טעמים שונים:
- נאמר "פרי עץ", דהיינו שטעם הפרי כטעם העץ; והאתרוג הוא פרי שטעם עצו כטעם פריו.
- המילה "הדר" מזכירה "דיר", שמאכסן בו גדולים עם קטנים, כמוהו כעץ האתרוג, אשר בו יש פירות גדולים (הפירות של שנה שעברה) יחד עם פירות קטנים (פירות השנה).
- המילה "הדר" מזכירה את המילה היוונית "הידור" (hydro), מים, והאתרוג הוא פרי "הגדל על כל מים".
- נאמר "פרי עץ הדר" - "הדר באילנו משנה לשנה", דהיינו, פרי אשר נשאר על העץ כל השנה; וגם תנאי זה מתקיים באתרוג. כן ציין הרמב"ן ששורש המילה "אתרוג" בארמית הוא רג"ג - מלשון "חמדה" ו"נעים למראה", כלומר, "הדור" (אונקלוס מתרגם את הביטוי "לא תחמוד" - לא תרגג). למעשה, כפי שציין כבר הרמב"ם, טעמים אלו הם טעמים שבדיעבד, ולמעשה נוטלים אתרוג מפני שכך נהגו תמיד, וזוהי המסורת על זיהוי הפרי. מקור השם אתרוג הוא כנראה בפרסית - תוּרוּנג', שם המזכיר את המילה האנגלית orange, תפוז. יש הסוברים כי פרי עץ הדעת היה אתרוג.

כפות תמרים

כפות תמרים הן ענפים של דקל הצומחים במרכז הדקל, לפני שהעלים נפרדים (כעין שרביט). ענף זה נקרא בלשון חז"ל "לולב".

ענף עץ עבות

ענף עץ עבות הוא על פי המסורת ענף עץ ההדס. כדי שייקרא "עבות" צריך שיהיו בכל רמת עלים, מה שקרוי בהלכה "קן", שלושה עלים, לפחות ברובו של ההדס. אם יש רק שנים ואחד מעליו זה אינו הדס עבות אלא "הדס שוטה", הפסול.

ערבי נחל

ערבי נחל הם מין ידוע של צמח הגדל בנחלים הקרוי בשם "ערבה". ישנו מין הדומה מעט לערבה, אך פסול, והוא נקרא צפצפה. על פי ההלכה, אי גידול הערבה בנחל אינו פוסל את הערבה, והשם ניתן רק משום שלעתים קרובות גדל הצמח ליד נחלים.

מצוות נטילת לולב

במשנה (מסכת סוכה ג, ד) אומר רבי ישמעאל שיש לקחת למצווה זו אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים, ושתי ערבות. רבי עקיבא חולק עליו וסובר שמכל מין יש לקחת אחד, אך דעתו של רבי ישמעאל נפסקה להלכה. עם זאת, ניתן מעיקר הדין גם להוסיף הדסים נוספים, לנוי, וכן נוהגים יהודי תימן, וכך גם התגלה במטבע עתיק המתאר את ארבעת המינים. אופן קיום המצווה הוא נטילת הלולב, ההדס והערבה ביד אחת (יש הנוהגים להחזיק את האתרוג הפוך, ויש הנוהגים שלא ליטלו כלל, כדי לא לצאת ידי חובה לפני הברכה), אמירת נוסח הברכה, הצמדת ארבעת המינים (או יישור האתרוג), וניענוע לששת הכיוונים.

נענועים

נענוע הלולב עם שאר המינים הינו מעיקר המצווה. הנענוע מתבצע כשהוא עומד עם פניו לצד מזרח, ומנענע לארבע רוחות השמים, וכן למעלה ולמטה (עיין מנחות סא). מהרי"ל שרבים מהמנהגים נובעים ממנו היה נוהג להוליך ולהביא שלוש פעמים לפניו כלפי מזרח, ואחר כך שלוש פעמים לימינו לצד דרום. אז הרים את הלולב על כתפו לאחוריו נגד צד מערב שלוש פעמים, ואחר כך לשמאלו לצד צפון שלוש פעמים. אז היה דוחפו לפניו למעלה שלוש פעמים, ואחר כך היה משפיל ידיו עם הלולב למטה שלוש פעמים. סך הכל ל"ו כוחות (36 נענועים) בהולכה והבאה. בכל הנענועים היו פניו כלפי מזרח, ובנענועיו הזיזאת ידיו בלבד עם הלולב לכיוון הצדדים. (מנהגי מהרי"ל הלכות סוכה). מנענעים בשעת נטילת הלולב לאחר הברכה. כמו כן בעת אמירת הלל מנענעים בקטע "הודו לה'" המופיע פעמיים בתפילת הלל, וכן בקטע "אנא ה' הושיעה נא". טעם מצוות הנענוע: "האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, הקב"ה רצה לזכות את ישראל לכן הרבה להם מצוות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה כל היום". (על-פי ספר החינוך)

נוסח הברכה

לפני הברכה יש הנוהגים לומר בקשה ורק לאחר מכן את הברכה (המתחילה מ"ברוך"): יהי רצון מלפניך ה' אלוקַי ואלוקֵי אבותי, בפרי עץ הדר וכפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, אותיות שמך המיוחד תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, ולידע איך שמך נקרא עלי ויייראו מגשת אלי, ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלוקינו, ותהא חשובה לפניך מצוות ארבעה מינים אלו כאילו קימתיה בכל פרטיה ושורשיה ותרי"ג מצוות התלויות בה, כי כונתי ליחדא שמא דקדשא בריך הוא ושכינתה בדחילו ורחימו, ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, אמן. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצותיו, וציוונו על נטילת לולב. למה הנוסח הוא "על נטילת לולב" ולא "על נטילת ארבעת המינים? כי כל ארבעת המינים האלה כשהם יחד נקראים "לולב" הואיל והוא גבוה מכולם נחשב ביותר, ושאר המינים טפלים לו. לכן מברכים עליו, שהוא העיקר ופוטר את הטפל.

הלכות ארבעת המינים

יש הלכות רבות בענייני פסול בארבעת המינים. אלה הפרטים המשמעותיים ביותר והמוסכמים על כולם:
- על ארבעת המינים אסור להיות יבשים.

אתרוג

- עדיף שצבעו יהיה קרוב יותר לצהוב מאשר לירוק.
- אסור שהקליפה תהיה רכה מדי, סדוקה, יבשה או מקולפת.
- גודל האתרוג חייב להיות גדול מאגוז.
- נפל הפיטם או העוקץ לאחר או בתהליך הקטיפה - האתרוג פסול.
- אתרוג שחסר חלק ממנו (גם מעט) - פסול.
- אם מראה האתרוג מעוות - פסול.
- אם האתרוג מורכב גם מפרי הדר אחר (דוגמת לימון) - פסול.
- נקודה שחורה (הנראית בראיה רגילה, ואינה לכלוך) בחלק המשופע בראשו של האתרוג, פוסלת אותו.
- צורת האתרוג צריכה להיות כמו מגדל - רחב יותר למטה וצר יותר למעלה.

לולב

- גודל הלולב חייב להיות יותר מארבעה טפחים (כ-40 סנטימטרים).
- לולב העשוי כעין מניפה (כענפי הדקל הרגילים), פסול לכל הדעות.
- אם נקטם ראשו של הלולב (או, לדעות אחרות, קציהם של רוב העלים), פסול.
- הלולב חייב להיות ישר (אך אם הוא נוטה לצד השדרה, הרי זו דרך גדילתו וכשר).
- ישנן דעות הפוסלות לולב שעלהו האמצעי מחולק, וישנן דעות שרק אם התחלקו רוב עלי הלולב הרי הוא פסול. נהוג להדר אחרי לולב שקצהו אינו מחולק כלל.

הדס

- להדס כשר יש דוגמא של שלישיית עלים היוצאים מנקודה אחת שעל הגבעול. צריך שדוגמא זו של שלישיות העלים תחזור על עצמה לפחות באורכו הכשר של ההדס.
- גודל ההדס חייב להיות גדול משלושה טפחים (כ-30 סנטימטרים).
- אם פירות ההדס, הקרואים "ענבים", מרובים מהעלים וניכרים בצבעם - ההדס פסול עד שימעט את הענבים .

ערבה

- עדיף שהגבעול יהיה בצבע אדום.
- גודל הערבה חייב להיות גדול משלושה טפחים (כ-30 סנטימטרים).
- ערבה שנקטם ראשה, פסולה.
- העלים צריכים להיות משוכים, ולא עגולים.

ראו גם

- סוכות

קישורים חיצוניים

- [http://wind.prohosting.com/yakovn/main_su.htm סוכות] סוכות באתר חג שמח קטגוריה:מצוות ומנהגים יהודיים קטגוריה:תשמישי קדושה קטגוריה:סוכות

אתרוג

זיהוי המינים

פרי עץ הדר

כפות תמרים

כפות תמרים הן ענפים של דקל הצומחים במרכז הדקל, לפני שהעלים נפרדים (כעין שרביט). ענף זה נקרא בלשון חז"ל "לולב".

ענף עץ עבות

ערבי נחל

מצוות נטילת לולב

נענועים

נוסח הברכה

הלכות ארבעת המינים

אתרוג

לולב

הדס

ערבה

ראו גם

- סוכות

קישורים חיצוניים

ערבה

שבת

שבת היא יום המנוחה היהודי, החל ביום השביעי של כל שבוע.

השבת - רקע כללי

איזכורה הראשון של השבת, כיום שונה, נמצא כבר בדפיו הראשונים של התנ"ך, בפסוק "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב, ג). השבת מהווה והיוותה במשך הדורות מרכיב חשוב ביהדות. החיוב לשמירת השבת מופיע בתורה במצווה הרביעית בעשרת הדיברות: :זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
(שמות, כ', ח') הביטוי "יום שבתון" משמש בתורה ככינוי גם למועדים אחרים (שלוש רגלים - פסח, שבועות וסוכות וכן ימים נוראים - ראש השנה ויום הכיפורים), אולם המונח "שבת" שמור ליום השביעי בשבוע. שבתות במועדים ספציפיים מכונים בתארים מיוחדים. לדוגמה: "שבת בראשית" היא השבת הראשונה לאחר חג שמחת תורה. "שבת שובה" היא השבת שבתוך עשרת ימי תשובה, ועוד. ישנה חובה לזכור ולשמור את השבת ולהתענג בה. (על דרך ההלצה מוזכר לעתים כי שב"ת הם ראשי תיבות רקורסיביים של הביטוי שינה בשבת תענוג - ילקוט ראובני פרשת ואתחנן), אולם השבת אינה רק יום למנוחה או שינה, ולאיסורים שונים. לפי היהדות, השבת היא יום של קדושה, התעלות והתרוממות הנפש, של הפסקה במירוץ החיים והתענגות על הטוב.
לכן בשבת אין נוהגים מנהגי אבלות, ויש להימנע ממצב של צער ועוגמת נפש. על מנת לאפשר את ההתעלות מעל היום יום, נאסר לעשות בשבת כל מלאכה. הטקסט בתורה מדבר על הבערת אש ויציאה מחוץ לתחום הישוב, אולם בתורה שבעל פה, המועברת מדור לדור, יש איסורים ברורים ומפורטים. המשנה מפרטת ומרחיבה את המלאכות האסורות בשבת ל־39 טיפוסים שונים (ל"ט אבות מלאכה), שלהם היא קוראת "אבות מלאכה". אבות המלאכה האסורת בשבת הן המלאכות שבוצעו בזמן הקמת המשכן. היהדות מונה טעמים למצוות השבת, ביניהם:
- להידמות לאל, שלפי האמונה היהודית יצר את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי.
- טעם סוציאלי - למסד יום מנוחה לכל העובדים, שכן לא רק שאסור ליהודי לעבוד בשבת אלא אסור לו גם להעסיק בשבת. לפי התורה, בעת יציאת מצרים, ביום השבת לא ירד מן מהשמים, דבר שהוכיח את קדושת השבת. את מנת השבת היו היהודים אוספים ביום שישי, אז ירדה מנה כפולה של מן. קדושתה של השבת היא קבועה מהשבת של הבריאה כל שבעה ימים ללא כל שינוי, לעומת המועדים שהם משתנים לפי המולד של הירח ותלויים בו, ונקבעים לפי בית דין של ישראל. השבת העלתה את מעמדו של הפועל המנוצל ושל העבד הקדמוני, ואיפשרה להם להיות יום אחד בשבוע בן חורין. לפי המסורת המצווה היחידה ששמרו היהודים בעת שעבוד מצרים, הייתה שבת.

שבתות מיוחדות

בכל שבת קוראים בתורה את פרשת השבוע, כך שבמהלך כל השנה נקראת התורה כולה. את סיום קריאת התורה חוגגים בשמחת תורה, ובשבת שלאחר מכן מתחילים מחדש, מהפרשה הראשונה, מפרשת בראשית. בהתאם לכך, כל שבת קרויה על-שם פרשת השבוע. "שבת וארא", למשל, היא השבת שבה קוראים בתורה בפרשת וארא. בנוסף לכך, לשבתות אחדות יש שמות מיוחדים, על-פי מאורע מיוחד שקורה בהן. שבתות אלה (לפי סדר הופעתן בלוח השנה) הן:
- שבת שובה: השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שבה נאמר בהפטרה: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך".
- שבת שירה: השבת שבין י' לי"ז בשבט, שבה קוראים את שירת הים.
- ארבע פרשיות: :
- שבת שקלים: השבת שלפני ראש חודש אדר או בראש חודש אדר עצמו, שבה קוראים בספר תורה שני בפרשת שקלים. :
- שבת זכור: השבת שלפני פורים, שבה קוראים בתורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק". :
- שבת פרה: השבת הקודמת לשבת שלפני ראש חודש ניסן, שבה קוראים בספר תורה שני את פרשת פרה אדומה. :
- שבת החודש: השבת שלפני ראש חודש ניסן או בראש חודש ניסן עצמו, שבה קוראים בספר תורה שני: "החודש הזה לכם ראש חודשים".
- שבת הגדול: השבת שלפני פסח. למקור השם יש שתי גרסאות:
- ההפטרה בשבת זו מסתיימת במילים: "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".
- בשבת זו נושא הרב, גדול הציבור, דרשה בהלכות הפסח.
- שבת חזון: השבת שלפני תשעה באב, שבה מתחילה ההפטרה במילים: "חזון ישעיהו בן אמוץ". הראשונה בתלת דפורענותא.
- שבת נחמו: השבת שאחרי תשעה באב, שבה מתחילה ההפטרה במילים: "נחמו נחמו עמי". הראשונה בשבע דנחמתא.

השבת בחוקי מדינת ישראל

חוק שעות עבודה ומנוחה אוסר העבדה של יהודי בשבת. לאיסור זה חריגים אחדים (הוא אינו חל על שוטרים, למשל), וכן ניתנה סמכות לשר העבודה להתיר עבודה בשבת כאשר היא חיונית. העברת מרכזי מסחר גדולים אל מחוץ לערים הביא לפתיחתם של מרכזי מסחר אלה גם בשבת. רק לעתים רחוקות מקפידים בעלי החנויות שבשבת יופעלו החנויות על-ידי עובדים שאינם יהודים. על מטרתו של האיסור על העבדת יהודי בשבת עמד נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר: :בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל. (בג"צ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה) הרצון של מעסיקים להעסיק עובדים בשבת, שהלך והתגבר ככל שהתרבו העסקים הפועלים בשבת, הביא איסור זה פעמים לא מעטות לדיון בבית הדין לעבודה ובבית המשפט העליון. טענה שהועלתה היתה שהאיסור עומד בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק. טענה זו נדחתה על-ידי שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, וזה נימוקה: :אכן, איסור העבודה בשבת פוגע בחופש העיסוק, כפי שהוא מוגדר בסעיף 3 לחוק-יסוד: חופש העיסוק, שבו נקבע שכל אזרח או תושב של המדינה חופשי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח-יד. ברם, חוק-היסוד - ב"פסקת ההגבלה" שבסעיף 4 - מתיר פגיעה בחופש העיסוק, בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. בענייננו, חוק המנוחה מקיים את כל התנאים המנויים בפסקת ההגבלה. … קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. שני ערכים אלה משתלבים בהרמוניה מלאה בחוק הנדון. ליום מנוחה לעובדים מטרה סוציאלית וחברתית, ואילו היהדות, שהנחילה לאנושות את הקונספציה של יום המנוחה השבועי, קידשה את יום השבת כיום המנוחה של בני העם היהודי. יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מאשר ערך דתי. "השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי" כתב חיים נחמן ביאליק (מאזניים י'-י"א, תרצ"ד). ואחד העם אמר: "מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכתא'" (על פרשת דרכים, ח"ג, ל'). ([http://62.90.71.124/Files/02/870/106/l05/02106870.l05.HTM רעפ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל])

שמירת שבת מעשית

אדם שומר שבת כפוף למספר איסורים במהלך השבת. להלן כמה מן ההבדלים הבולטים בין קודש לחול בעיני מתבונן חילוני:
- "תחום שבת". אין לצאת מחוץ לישוב יותר ממרחק של קילומטר (2,000 אמה). עם זאת, ניתן להרחיב את התחום בקילומטר נוסף אם הונחו בסוף הקילומטר הראשון מבעוד מועד חפצים מסויימים, הכוללים מזון.
- "הוצאה מרשות". אין לטלטל חפצים על הגוף מחוץ לעירוב התחומין, המוגדר בימינו בישראל באמצעות כבל המקיף את היישוב, ותלוי על עמודים, הנמוכים וצרים מעמודי חשמל. הגדרות אלו תלויות בארבע הרשויות המוגדרות בשבת.
- במהלך שבת אין ליצור, לכן גם אין לכתוב. עם זאת, ניתן לכתוב בדיו מיוחדת הנעלמת לאחר זמן קצר, שאז לא נוצר דבר שישתייר לימות החול כתוצאה מן הכתיבה.
- אסור לנסוע בשבת, אך פיקוח נפש דוחה שבת, לכן מותר למשל להסיע חולה מסוכן או יולדת לבית חולים, או להזעיק רופא לביקור בית בשבת.
- במהלך השבת אסור להדליק אש, ואסור לכבות אש, אלא במקרים של פיקוח נפש. עם זאת, מותר לשמור על אש מכוסה שהודלקה לפני כניסת השבת. חשמל דינו כאש (ראו להלן), אולם מסיבות בטיחותיות מעדיפים כיום להשתמש במקום אש מכוסה בפלטה חשמלית שהופעלה בערב שבת, לשם שמירה על חום המזון במהלך השבת. לעדות שונות מאכלים שונים הייחודיים לשבת, וכולם מתאפיינים בכך שהם מתאימים (ואף זקוקים) לבישול ממושך בחום נמוך. בין מאכלים אלה: חמין (טשולנט) והג'חנון התימני.
- סגירת מעגל חשמלי נחשבת כהדלקת אש, לפיכך אין להשתמש במפסקי חשמל בשבת. לפיכך אסור להדליק ולכבות אור או כל מכונה חשמלית, כמו מכונת כביסה, מיקסר וכדומה. שומרי שבת נוהגים להדליק את האורות בבית בערב שבת, ולכבותם רק במוצאי שבת. יש המתקינים "שעון שבת" - מפסק אוטומטי שמכוון בערב שבת וניתק מאליו בזמן שנקבע מראש, זאת כדי לחסוך בחשמל.
- רוב שומרי השבת נמנעים מצפייה בטלביזיה ואפילו בוידיאו, משמיעת רדיו ומהפעלת מחשב, אפילו הודלקו לפני כניסת השבת או באמצעות שעון שבת. זאת משתי סיבות: כדי שלא לפגוע באווירת השבת - ליצור הבחנה ברורה בין יום חול לשבת; כיוון שבישראל שידורי הטלביזיה והרדיו כרוכים בעבודת יהודים בשבת.
- שימוש במעליות, בדלתות אוטומטיות וכדומה הוא עניין שנוי במחלוקת. יש הרואים בכך סגירת מעגל חשמלי בשבת, שהוא כהדלקת אש. ברוב המלונות ובתי הדירות ביישובים יהודיים מותקנות בצד הדלתות האוטומטיות גם דלתות רגילות המיועדות לשומרי שבת. בערב שבת מופעלת במקומות כאלה "מעלית שבת" שעולה ויורדת מאליה, בלא לחיצת כפתור, ודלתותיה נפתחות בכל קומה. כמו כן, נמנעים משימוש בתאורה אוטומטית הנדלקת עם פתיחת דלת החדר, או עם כניסת האדם לחדר.
- אסור לקרוע נייר, יריעות בד או פלסטיק בשבת. לפיכך, יש המכינים מראש ריבועי נייר טואלט חתוכים לקראת שבת, כדי שלא לחותכם בשבת. בשכונות של שומרי שבת יש המנצלים כלל זה, ותולים בערב שבת מודעות בעניינים שנויים במחלוקת, כיוון שאי אפשר להסירן במהלך השבת.
- סעודה שלישית: ההלכה מחייבת לאכול בשבת שלוש סעודות. הסעודה השלישית יכולה להתחיל בכל זמן לאחר הסעודה השניה בתנאי שהתחילה לפני השקיעה. נוהגים לאמר בסעודה את מזמור בתהילים "לדוד ה' רועי לא אחסר" ואת הפיוט "ידיד נפש". זמן הסעודה נחשב לעת רצון וזמן להתעלות רוחנית.

לקריאה נוספת

- יעקב בלידשטיין (עורך), שבת - רעיון, היסטוריה, מציאות, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2004.
- יום-טוב לוינסקי, ספר המועדים, הוצאת דביר.
- שמירת שבת כהלכתה.
- 7 קטגוריה:מצוות ומנהגים יהודיים קטגוריה:יהדות ja:安息日 simple:Shabat

שישה סדרי משנה

המשנה - קובץ הלכות מתקופת התנאים, שעריכתו מיוחסת לרבי יהודה הנשיא בתחילת המאה השלישית. עריכת המשנה בתחילת המאה השלישית מהווה למעשה סיכום של לימוד ההלכה לאורך מאות השנים שקדמו לו. היא מכילה ציטוטים של ההלכות שנקבעו מפיהם של תנאים קודמים, והיא מקיפה את כל תחומי ההלכה, תוך חלוקה לנושאים. בחלק מן המקרים ההלכות הן חד משמעיות, אך במקרים רבים מובאות במשנה כמה דעות חלוקות ללא הכרעה ברורה. לעיתים רחוקות מפרשת המשנה את טעמי ההלכה, ונדירים גם המקרים בהם היא כוללת אמירות שאינן הלכתיות כלל ועיקר. בימים שלאחר עריכת המשנה, היא הפכה לקודקס הלכתי דומיננטי, והיא שינתה את פני עולם לימוד ההלכה. מקובל לציין את המעבר בכינוי חכמי התקופה: עד ימי המשנה החכמים נקראו תנאים, ולאחר חתימת המשנה נקראו החכמים אמוראים. האמוראים בבבל ובארץ ישראל למדו את ההלכה בהתאם למשנה ואסרו על עצמם לחלוק על דברי קודמיהם במשנה. לא כל דברי התנאים אכן נכנסו למשנה. התוספתא הינה אוסף מקביל לדברי תנאים, אשר נערכה על סדר המשנה. התוספתא משמרת אמירות הלכתיות שנדחו מן ההלכה, והיא מצוטטת לעיתים בתלמוד. דברי תנאים שלא הוזכרו במשנה מכונים ברייתא. את ההלכה באותם ימים היה מקובל ללמוד במתכונת של שינון, מבלי להעלותה על הכתב, ועל כן היא כונתה 'תורה שבעל פה'. ניתן למצוא עדויות רבות במקורות חז"ל לכך שתלמידי החכמים ידעו את המשנה על פה. כפי הנראה, המשנה לא נכתבה אלא עד לתחילת תקופת הגאונים, באותה תקופה שבה רבו ההלכות ונכתבו התלמודים. יש דעות במסורת התולות את כתיבת המשנה בקשיי החורבן והגלות, אך אין לדבר סמך במקורות. לאחר דורות נוספים של לימוד הלכה, המסורות הפרשניות וההלכתיות לגבי המשנה התגבשו לחיבור נפרד - התלמוד. הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הארצישראלי ('הירושלמי'), המשנה היא הבסיס לכל, ועליה מושתתים הדיונים השונים. עם זאת, התלמודים עסקו בעיקר בחלקי המשנה הנוגעים להלכה, ועל כן בחלק מן המסכתות הדיון התלמודי הוא חלקי, או שהוא כלל לא קיים. בנוסף לתפקידה ההלכתי, משמשת המשנה כיום במחקר גם כמקור ידע לגבי אורחות החיים ולגבי השפה של התקופה בה נכתבה. הסדרים של המשנה הינם ששה:
- סדר זרעים - העוסק במצוות התלויות בארץ
- סדר מועד - העוסק בחגים
- סדר נשים - העוסק בעניני המשפחה, קידושין, גירושין, וכדומה
- סדר נזיקין - העוסק בדיני ממונות
- סדר קודשים - העוסק בעניני המקדש והקורבנות
- סדר טהרות - העוסק בעניני טהרה ראשי התיבות של ששת סדרי המשנה (ש"ס) המסייעים לזכור סדר זה הם זמ"ן נק"ט. כל סדר נחלק למסכתות. כל מסכת נחלקת לפרקים. כל פרק נחלק למשניות. לעתים המשנה גולשת לדון בענייני אגדה כמו בדוגמה היוצאת דופן שלפנינו, במסכת פאה פרק א משנה א.

המשנה הראשונה

לשם הדגמה למבנה הבסיסי של המשנה, מובאת כאן המשנה הראשונה (סדר זרעים, מסכת ברכות, פרק א' משנה א') הדנה בזמן קריאת שמע של ערבית. במשנה זו מובאת מחלוקת בת שלוש דעות שונות לגבי סוף זמן קריאת שמע. על פי כללי הפסיקה המקובלים, כאשר ישנה דעת חכמים - ההלכה כמותם כנגד כל אדם, מפני שיחיד ורבים הלכה כרבים. ברם, במקרה זה התלמוד מורה להלכה כרבן גמליאל מכיוון שדעתו נתפסת כהסבר של דעת חכמים.

ראו גם

- לשון חז"ל

קישורים חיצוניים

- [http://kodesh.snunit.k12.il/b/h/h0.htm מאגר המשנה] במאגר ספרות הקודש
- [http://chaver.com/Mishnah/TheMishnah.htm המשנה כדרכה] - החידוש שבספר המשנה כדרכה מתבטא בהצגת הפרקים לפי מבניהם הספרותיים. תוכלו למצוא את הטקסט המלא של המשנה.
- פרויקט המשנה הפתוחה בוויקיטקסט. נוסח המשנה ומפרשיה כטקסטים חופשיים (GNU FDL) לאחר הקלדה ידנית מחדש ממקורות חופשיים, וכן כתיבה קהילתית של פירוש חדש ופתוח בשיטת ויקי. יש טקסטים מקבילים ומקושרים באנגלית.
- קטגוריה:ארון הספרים היהודי

אושפיזין

אושפיזין (בארמית- אורחים) הם על פי המסורת היהודית, שמקורו ככל הנראה מתורת הקבלה ומספר הזוהר אורחים רוחניים שבאים לבקר בסוכה במהלך שבעת ימי חג הסוכות. בכל יום מגיע על פי המסורת "אורח" אחר כאשר כל האורחים הם דמויות תנ"כיות מן ההיסטוריה היהודית.

סדר האושפיזין לפי המנהג הספרדי והחסידי (לפי ספר הזוהר)

- ביום הראשון אברהם אבינו
- ביום השני יצחק אבינו
- ביום שלישי יעקב אבינו
- ביום הרביעי משה רבנו
- ביום החמישי אהרון הכהן
- ביום השישי יוסף
- ביום השביעי דוד המלך

סדר האושפיזין לפי המנהג האשכנזי (לפי סדר הדורות)

- ביום הראשון אברהם אבינו
- ביום השני יצחק אבינו
- ביום שלישי יעקב אבינו
- ביום הרביעי יוסף
- ביום החמישי משה רבנו
- ביום השישי אהרון הכהן
- ביום השביעי